<h1>השלמה — ב"ק</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ק נ"ה ע"א] אמר ריש לקיש תרנגול ופסיוני כלאים זה בזה. אמר שמואל אווזא ואווז הבר כלאים זה בזה מפני שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים והאי טעינה חדא בשיחלא והאי טעינא תרתי בשיחלא. אמר ריש לקיש המרביע שני מינים שבים לוקה. בעי רחבה הנהיג בעזא ושבוטא מהו מי אמרינן כיון דעזא לא נחתא לים ושבוטא לא סלקא ליבשה לא כלום קא עביד או דילמא השתא מיהת הא קא מנהיג ולא איפשט. ואם חטה ושעורה בידו וזרע חטה ושעורה ונזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ פטור דארץ מקום חיובא וחוצה לארץ לא מקום חיובא. ואדם על כולם מותר לחרוש ולמשוך.
<h2>דף כח:</h2>
והנה צריכים אנו לבאר ולחלק בין דינא דגרמי היכי אמרינן גרמא בנזקין פטור. מצינו גרמא בנזקין פטור בלבה ולבתו הרוח בפרק הכונס צאן לדיר [ס' ע"א] ובפרק לא יחפור [דף כ"ב] גבי מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפץ הנמייה. ועוד בפרק לא יחפור [שם כ"ג] גבי תאלי דרב יוסף דאתו אומניה יתבי תותיהו ואתי עורביה ואכלי דמא וסלקא ומפסדי בתאלי. וגבי מריון בריה דרבין דנפצי כתנא והוה קא אזלא רקתא ומזקא לאינשי [שם כ"ו] לדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב דפטור דגרמא בנזקין פטור ושסה בו כלב שסה בו נחש שפטור משסה [פ' כיצד הרגל דף כ"ג]. ובפרק הכונס צאן לדיר [דף נ"ה] תניא ארבעה דברים אמר ר' יהושע כל העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר לפני [בהמת] חברו והכופף קמתו של חברו בפני הדליקה פי' ברוח שאינו מצויה והשוכר עידי שקר להעיד והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו והטומן קמתו של חברו בפני הדליקה. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם. הנותן סם המות לפני בהמה המבעית את חברו. השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בכלהו הני טעמא דפטור דלאו איהי לחודיה קא עביד ואית בהו נמי שאין כונתו להזיק (הגה מ"כ בשפת הגליון) לבה ולבתו הרוח [וכן] מרחיקין את הסולם מן השובך וכגון [תאלי] דרב יוסף ודבי [בר] מריון דקא נפצי כתנא [לאו איהו לחודיה עביד ואין כונתו להזיק והטומן] גדישו של חבירו [אין] כונתו להזיק [ושיסה בו את הכלב] לא איהי לחודיה קא עביד שהכלב מסייעו והפורץ לפני בהמת חברו כיון דאוקימנא בכותל רעוע למסתריה קאי. הכופף קמתו בפני הדליקה כיון דאוקימנא ברוח שאינו מצויה לא איהו לחודיה קא עביד ומקצת אונס נמי אית ביה, הטומן קמתו של חברו נמי מצי למימר לטובה נתכוין, השוכר עידי שקר להעיד לאו איהו לחודיה קא עביד ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. היודע עדות לחברו ואינו מעיד הא אוקימנא [שם דף נ"ה] בחד ואפי' תרי נמי לא קא עבדי ואפילו גרמא ליכא ולא דמי לנתיאש ממנו ולא גדרה שחייב באחריותו דהתם כיון דידע דסופו להוסיף במאתים ולא גדר כונתו להזיק הוא וכמאן דעביד איהו לחודיה דמי, המבעית את חברו נמי לא איהי לחודיה עביד דלא מבעי ליה למבעת נפשיה [שם] הנותן סם המות לפני בהמת חברו משום דלא עבידא דאכלה ולא הוה אסיקה אדעתיה דתיכול ואשתכח דלאו איהו לחודיה עביד. השולח את (הבהמה) [הבערה] ביד חרש שוטה וקטן [שם] נמי לאו איהו לחודיה קא עביד. העושה מלאכה במי חטאת או משום דהזיק שאינו ניכר לאו שמיה הזיק אי משום היסח הדעת כדאסיקנא בפרק הניזקין [דף נ"ג] לא עביד מעשה כלל מה שאין כן בנתיאש ממנה ולא גדרה דהתם הזיק ניכר הוא שאנו רואים דהתבואה והגפנים מעורבים ונוספים בכל יום וכיון שאומרים לו גדור ולא גדר כמאן דעביד מעשה בידים דמי. ועוד יש לומר דגבי עושה מלאכה במי חטאת חייב בדיני אדם לר' מאיר דהוה ליה כנתיאש ממנה ולא גדרה והאידנא לא איכפת לן בהאי דינא דמי חטאת. ובכל הני דדיינינן דינא דגרמי איהו לחודיה עביד ההזיק וכונתו להזיק ומשום הכי מחייבינן ליה. כגון השורף שטרותיו של חבירו. והזורק מטבע לים הגדול. השף מטבע (אחוי אחווי) [דמחיו מחייה]. המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו, המראה דינר לשולחני דכיון דאינו בקי בדנכו ואסור ועבידי אינשי דטעו וכונתו להזיק הוא ואיהו לחודיה קא עביד, זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן נמי כונתו להזיק הוא ואיהו לחודיה קא עביד. מחיצת הכרם שנפרץ כיון שאמרו לו גדור והוא הזיק ניכר שרואין הערבוב והתוספת בכל יום כוונתו להזיק הוא ואיהו לחודיה קא עביד. והוה ליה כמאן דעביד הערבוב והתוספת בידים. ותדע דכהזיק ניכר חשבינן ליה דקא אסיקנא בפרק הניזקין דהזיק ניכר כמאן דעביד בידים דמי. אלא דאיכא לעיוני אמאי חייב באחריותו ואמאי חייב לגדור והא לאו גירי הוא וכיון דלאו גירי נינהו על הניזק להרחיק עצמו. יש להשיב ולומר כיון דמקיים בכלאים אסור מן התורה הוה ליה מקיים כיון דעליו לגדור ולא גדר חייב באחריותו. ועוד יש לומר דגירי נינהו ודילמא בהדי דחריש ערב הגפנים עם התבואה. כללא דמילתא כל שכונתו להזיק ומעשיו לכרם גרמו ההזיק אבל אם אין כונתו להזיק ואיכא סיוע אחר בהזיקו פטור ובהכי מתרצא כלה שמעתא וכדפרשית. ועל פי הסברא הזאת כתב הרב אלפסי ז"ל דדן את הדין אינו חייב אלא בשנשא ונתן ביד דאע"ג דקיימא לן כר' מאיר דדיין דינא דגרמי הני מילי בשכונתו להזיק אבל זה אין כונתו להזיק דאע"ג דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דמשמע ממתניתין דדן את הדין לימא ר' מאיר הוא ואפי' בשאין כונתו להזיק דאמר ר' מאיר דדיינינן דינא דגרמי ושני ר' (אלעזר) [אילעא] אמר רב בשנשא ונתן ביד מפני שאין כונתו להזיק ועוד יש לומר דהאי דאקשי עליה מעקרא לימא מתני' ר' מאיר הוא משום דרישא דמתניתין בהדיוט מיירי והדיוט ודאי כונתו להזיק בדלא קבליה. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק דרישה וחקירה. ואע"ג דאוקימנא בפרק קמא דסנהדרין בדקבליה [היינו] לר' אבוה דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין [אבל לעולם] מתני' בדלא קבלוהו מיירי וכיון דהדיוט הוא ולא קבלוה הא ודאי כונתו להזיק ושייך בהו דינא דגרמי רק הרב אלפסי כתב בפרק דרישה וחקירה דבדקבלוה לא שייך דינא דגרמי ואפילו (בהדייהו) [בהדיוט].
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק ע' ע"א] נהרדעי אמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי אמר ליה רב אשי לאמימר מאי טעמא אמר ליה משום דר' יוחנן [דאמר] ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו [וזה לפי שאינו ברשותו] איכא דאמרי נהרדעי אמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן דמשמע מהכי דר' יוחנן דאמר שניהם אין יכולין להקדיש אפי' במלוה דלא כפריה קאמר דכל דבר שאין ברשותו אין יכול להקדיש דהא מעקרא אפילו אמטלטלי דלא כפריה קאמר דלא כתבינן אדרכתא משום דר' יוחנן ואע"ג דאסיקנא אבל לא כפריה כתבינן טעמא דמילתא משום דשאני אדרכתא מההקדש דאע"ג דלגבי הקדש אין יכול להקדיש אבל גבי אדרכתא מצי לאורוכיה דהא בדכפריה ודאי אינו יכול להקדיש אבל גבי אדרכתא טעמא משום דמחזי כשקרא הא לאו הכי כתבינן אלמא שאני דין הקדש מדין אדרכתא. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש והבה"מ חלק עליו לומר דדוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב לתת אבל דבר שאינו מסרב בו לתת יכול להקדישו. וכתב רבינו יעקב דהאידנא אפי' מטלטלי דכפריה כתבי' דהא טעמיהו דנהרדעי משום דמחזי כשקרא וקיימא לן דלמחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא בפרק הכותב [פ"ה ע"א]. והרב ראב"י כתב דהאידנא [כתבי'] אפי' אמטלטלי (דלא) דכפריה דהא תינח פקדון דאיתיה בעין מצי לאקנויי אגב קרקע אבל מלוה דליתה בעין תינח אי מלוה בשטר הא עביד כתיבה ומסירה אלא מלוה על פה הרי צריך מעמד שלשתן אלא תקנתא היא דתקינו בתראי ואפי' אמלוה דכפריה כתבינן שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וילך לו בעיר אחרת ודמיא הא מילתא להדיא כדאמרינן (גבי) בפרק הכותב גבי נפרע שלא בפניו דאפי' בעל חוב שנפרע שלא בפניו שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו [של חברו] וילך למדינת הים. והבה"מ [כתב] דכיון דהילכתא שליח שוייה קיימא לן שלוחו של אדם כמותו ולפיכך לא שנא כפריה ולא שנא לא כפריה כתבינן ולא בעינן דילמא זיל דון וזכי הנפק לנפשך ואפי' הכי לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא מחוור דאם כן כי אמר למאי נפקא למתפס פלגא הוה ליה למימר אי אמר ליה זיל דון ונפקא מינה מלוה דכפריה. שמעתא דדבר ולא חצי דבר כתבתיה בפרק חזקת הבתים.
[ב"ק ל"ו ע"ב] הא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן לא לענין מהדר (אלא הכי) קאמר דהא קיימא לן בפיך זו צדקה אי נמי לא [יד] עניי אנן לא מצי למהדר ביה אלא הכי קאמר יד עניי אנן וכמו שבאת לידי. הרב אלפסי ז"ל כתב דכל דבר דאינו בידו אינו יכול להקדיש אלא אם היה פקדון. וכתב הרב בעל המאור שלא נראו דבריו דלא דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים דהתם מסרב הגזלן לתת [אבל אינו מסרב] לא שנא מלוה ולא שנא פקדון יכול להקדיש ובזה אין נראין דברי הרב בעל המאור דקשיא (ליה) [לי] הא דאמרינן בפרק מרובה [ע' ע"א] אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי משום דר' יוחנן (מ"כ על הגליון דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים והא התם דלא כפריה) (דלא) אפילו הכי אמרינן משום ר' יוחנן במלוה משום דלא כפריה שאין יכול להקדיש ואע"ג דאיכא דאמרי אבל לא כפריה כתבינן התם הוא דשאני אדרכתא מדין הקדש דהא בכפריה נמי לא אמרינן אלא משום [דמחזי] כשקרא אבל משום דר' יוחנן לא אמר אלמא שאני אדרכתא מדין הקדש דהא בכפריה נמי לא אמרינן אלא משום דמחזי כשקרא. ועוד משמע בפרק מרובה [ס"ח ע"ב] דגנב אפי' עמד בדין אינו יכול להקדיש אליבא דר' יוחנן ואע"פ שכתב הרב ז"ל דהתם מסרב (לצאת דהא) [לתת דמהא] תלמוד שהרי טבח לאחר מכן אפילו הכא לא מסתברא כותיה משום מלתא דאדרכתא.
[ב"ק י"א ע"ב] א"ר אלעזר בכור אדם שנטרף אין פודין אותו. וכתב הרב ודוקא שנטרף בידי אדם אבל אם נולד בסימני טרפה כגון חסור ויתור ברגל חייב לפדותו לאחר שלשים יום והכי מסתבר במסכת מנחות בפרק הקומץ [דף ל"ז] דגרסינן התם גברא דאתילד ליה ההוא ינוקא דאית ליה תרי רישי אמר כמה בעינא למיתן לכהן אתא ההוא גברא תנא ליה חייב ליתן עשרה סלעים. איני והא תני רמי בר יחזקאל מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור אדם שומע אני אפי' טרף בתוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק שאני התם דבגולגולת תלא רחמנא אמר עולא אמר ר' אלעזר שומר שמסר לשומר חייב בארתיה בפרק המפקיד.
